<h1>פירוש התפילות לר"י ב"ר יקר</h1>
<h2>דף כא:</h2>
ואם בא לבער החמץ מברך על ביעור חמץ, ביטול הוא דאורייתא דכתיב תשביתו, ואין מברכין על הבטול שאין מברכין על דבר שיכול לבטל בלב. אבל חכמים ציוו לבטל בידים ובנר, וכתוב שאל אביך ויגדך. ולכן מברכין על בעור חמץ. ואין לתמוה לברך על בדיקת חמץ, לפי שלא הצריכו לבדוק אלא כדי שיבערנו אחר כך, ואם יבדקנו ויניחנו מה הועילה בדיקתו. נמצא שהבדיקה אינה גמר המצוה ואין מברכין אלא על גמר המצוה. ואם תאמר, אם כן לא יברך עד למחר שיבער, זה אין לומר, דכיון דהצריכו חכמים לבדוק מן הלילה, מאז היא תחלת המצוה. ומן הדין לא היה לו לדבר ולהפסיק בין הבדיקה והביעור, אלא הם אמרו והם אמרו, והם שצוו לבדוק מהתחלת הלילה וגם קבעו הביעור למחר בארבע שעות לדעת כן כוונו כמו כן, שיוכל לדבר ולהפסיק בין זמן לזמן. כי מי יוכל להיות שלא ידבר כל הלילה וגם למחר עד שליש היום. והכי נמי אמרינן בהדלקת נר חנוכה שצריך להדליק שמונה לילות, ואיך יעשה ליל שבת, שהרי צריך להדליק נר חנוכה קודם שידליק נר שבת ויקבל שבת עליו, שאם קבל שבת עליו לא יוכל אחר כך להדליק נר חנוכה. ואם כן הדליק שתי פעמים יום ששי. אלא ודאי הם אמרו שידליק שמונה לילות, והם אמרו שידליק בששי בערב שבת קודם שיקבל שבת, דבענין אחר לא יוכל לעשות. ואם באת לומר שאין לחוש לכל זה, דכיון שנתן בנר הרבה שמן זמן אף אחר שיכנס שבת, זה אין לומר, דמכל מקום אין סרך מערב שבת, והא באותה שעה שהתחיל להדליק לא התחיל עדיין המצוה. אלא מאי אית לך למימר כיון דהתחלת הדלקה זו שמתחיל ערב שבת לצורך מה שידליק היא ולכך יכול לברך. ואע"פ שידבר ויפסיק בדבור קודם שהתחיל להדליק בשבת, הלכך יכול לברך מתחלת הבדיקה, כיון שהיא לצורך הביעור, אע"פ שהבדיקה עצמה אינה מצוה בלא ביעור.
<h2>דף כד.</h2>
על הנסים בחנוכה אומר על הנסים. ענין זה אחר חורבן הבית היה ולא נעשה ממנו ספר כי אם ספר יוסיפון והם ספור בעלמא, ואין הספר ההוא כשאר ספרים הנעשים על פי הנביאים על ידי פסוקים ויש בהם דרשות על כן חברו בו דברים של רבותינו ודברי הנביאים על דברים אחרים במקצת. נסים ע"ש אותות ומופתים. ועל הפורקן, ע"ש ויפדך מבית עבדים מתרגמי' ופרקך. ועל הגבורות ע"ש ה' כגבור יצא. ועל התשועות, כאן רמז כל נסים וישועות וגבורות על סגנון שהשם עשה במצרים וכן נמי בימי מתתיא. שעשית עמנו ועם אבותינו, ע"ש המעלה אותנו ואת אבותנו ממצרים. ועוד פרשנוהו בנשמת. בימים ההם, ע"ש נגד אבותם עשה פלא. ויש לומר כן עשה לנו פלא בזמן הזה. בימים ההם בזמן הזה, לשון זה נרמז בפורים ע"ש בימים ההם כשבת. ותפלה זו המתחלת על הנסים כעין אותה של פורים שאומרים כמו כן בימים ההם בזמן הזה. בימי מתתיא בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו. אין אומרים וחשמונאי, כי הוא יוחנן הוא חשמונאי כדאמר בספר יוסיפון, כשעמדה עליהם מלכות יון הרשעה ע"ש ביום עמדך מנגד האמור על עשו, ונסדר כאן כענין שנסדר בפורים על המן קרובו של עשו. ואיפשר כי יון נקרא מלכות הרשעה ולא רומי, וגם היא נקראת מלכות חייבת או מלכות זדון שהיא יותר מלשון רשעה. וכן אמר בתנחומא [וארא י"ג] כל מקום צר חסר הוא מלכות הרשעה. וע"ש יון אנו אומרים בברכת למשומדים ומלכות זדון מהרה תעקר ע"ש דכת' בעמלק בא זדון ויבא קלון, לכך משמע כי זדון הוא רוע גדול מרשעה. כמו שנראה כי צור מלא הוא עיקר הרשע יותר מצר חסר. הרשעה, ע"ש המרשעת. על עמך ישראל לבטלם מתורתך לשון תלמוד גזרו שמד שיתבטלו מן התורה. ויש אומרים לשכחם מתורתך ע"ש ושכח עמי שמי. וכן פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך. ולהעבירם מחוקי רצונך ע"ש חלפו תורות עברו חוק. וכל זה נתכוונו ע"ש לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי, וכתוב טוב לי כי עוניתי למען אלמד חקיך. וכת' על ענין השכחה לעולם לא אשכח פקודיך כי בם חייתני. ואתה ברחמיך הרבים ע"ש וברחמיך הרבים תתן להם מושיעים. עמדת להם בעת צרתם עמידה כנגד עמידה שעמדה עליהם מלכות יון. ועמידה אחרונה ע"ש וחכמתי עמדה לי. רבת את ריבם ע"ש דכתוב רבת ה' ריבי נפשי גאלת חיי. וכן וה' יריב ריבם. דנת את דינם כמו אין דן דינך למזור ולשון רבותי' דן את הדין [סנהדרין ל"ג ע"א]. נקמת נקמתם ע"ש ראית כל נקמתם, וכתו' יען עשית אדום כנקום נקם וגו' ונקמו בהם. מסרת גבורים ביד חלשים, ע"ש החלש יאמר גבור אני. וכתו' וימסרם ה' ביד יבין מלך כנען. וטהורים ביד טמאים ע"ש וטהרתם מכל טומאותיכם. והעמים נקראו טמאים בכל מקום. וזדים ביד עוסקי תורתך סמכם זה לזה ע"ש טפלו עלי שקר זדים. פי' כונתם לבטלני. וכן וכשל זדון. ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך. כל לשון זה ע"ש לא למענכם אני עושה וגו' וכתוב בתריה וקדשתי את שמי המחולל בגוים. יש כאן עשייה שם גדול וקדוש. ולעמך ישראל עשית נסים ונפלאות, דכתיב ונפלאותיך ומחשבותיך אלינו. כן עשה עמנו וגו'. ואחר כך באו בניך לדביר ביתך ופנו את היכלך וטהרו את מקדשך ע"ש לטהר את הבית. והדליקו נרות בחצרות קדשך. ע"ש בחצרות קדשי. וקבעו שמנה ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך ע"ש אודה שמך כי עשית פלא. וכן בפורים. על כלם יתברך ע"ש ומרומם על כל ברכה ותהלה. בפורים כמו כן על הנסים, בימי מרדכי ואסתר בשושן הבירה שעמד עליהם המן. ע"ש ביום עמדך מנגד דעשו אבי זקנו. בקש להשמיד להרוג את כל היהודים כמו שכתו' כך הוא בקש להשמידם אע"פ שהיה זכותם בידי ואתה המתנת להשמידם עד שלא נמצא בהם זכות. דאמ' בתנחומא [משפטים ה'] והיה ביום ההוא אבקש להשמיד את כל הגוים אמ' (ישמעאל] [ישראל] רבון העולמים מי מוחה בידך שאתה אומר אבקש. אמר להם כשאבקש להם זכות ולא אמצא באותו שעה אשמיד. ואתה ברחמיך הרבים, פרשנוהו והפרת את עצתו, ע"ש מפר מחשבות ערומים. את עצתו ע"ש דכתוב בתריה לוכד חכמים בערמה וגו'. והשבות לו גמולו בראשו, לשון כאשר עשה כן יעשה לו גמולך ישוב בראשך. וכאן נמי הושב לו גמול מדה כנגד מדה. דכתוב אשר נתן המלך ליהודים להקהל ולעמוד על נפשם להשמיד להרוג ולאבד את כל חיל עם מדינה ומדינה הצרים אותה טף ונשים ושללם לבוז. ומתחיל הפסוק אחריו ביום אחד בכל מדינות המלך. השבות, ע"ש וגולל אבן אליו תשוב. דכתוב ואותו תלו על העץ. דהיינו על העץ אשר הכין לו. והיינו ממש וגולל אבן אליו תשוב. וכתוב ואותו תלו על העץ. ובפסוק אחר ואת עשרת בני המן תלו. ועשית לך שם גדול, פרשנוהו למעלה.
אלהינו ואלהי אבותינו יעלה ויבא כל הענין הזה הראשון מחובר על לשונות קבלת תפלה. יעלה, דכת' ותעל שועתם ויבא, צעקת בני ישראל באה, וע"כ חבר יעלה אצל ויבא לפי שאנו בבור גלות ואמור לנו סקו ואתו. כי הבור עמוק. כדאמ' בתנחומא [נח י'] אבל לענין חנניה מישראל ועזריה אמר פוקו ואתו. סקו ואתו לא אמר אלא פוקו ואתו וגו' דמלמד שהיא שוה לארץ. מכלל שיש לומר לעומד בבור יעלה ויבא, יגיע כמו על קן צפור יגיעו רחמיך [ברכות ל"ג ע"ב] וכתו' וראשו מגיע השמימה ורמז הוא על הגעת תפלה בשמים. יראה ע"ש גם ראיתי את הלחץ. וירצה ע"ש לרצון על מזבחי וישמע ע"ש וישמע אלהים את נאקתם ויפקד ע"ש פקד פקדתי אתכם ע"ש וה' פקד את שרה וכן פקד ה' את עמו ויזכר ע"ש ויזכור אלהים את בריתו ותעל נאקתם של בני ישראל. זכרוננו ופקדוננו שניהם זכרון זה אצל זה ע"ש זכרני ה' ברצון עמך ופוקדני בישועתך. ורמז הוא כי בלשון פקידה תבא הישועה. כדאמרי' בתנחומא [שמות כ"ד] כל גואל שיבא ויאמר פקד פקדתי הוא הגואל של אמת, ולכך מזכיר כאן משיח. וזכרון אבותינו ע"ש ויזכור אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב. וזכרון ירושלים עירך ע"ש אם לא אזכרכי. לא כתב ה"ר משה וזכרון משיחך וזכרון משיח בן דוד עבדך והאומ' אותו סומכין ע"ש אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך. כלומ' זכור וזכות דוד ואף בזכות מי שעתיד לצאת מזרעו. נמצא שכתוב זכרון אצל משיח. והפסוק הזה אינו מדבר כי אם על דוד ולא על משיח. וזכרון כל עמך בית ישראל דכת' וזכרתי להם ברית ראשונים וכת' עוד זכרתי לך חסד נעוריך. לפלטה ע"ש להשאיר לנו פליטה. לטובה ר"ל שהנשאר בגלותינו תהיה פליטה טובה לטובה, כלומר ביראת שמי תשאר אותה פלטה, וכדכתיב בסיפיה דקרא ולתת לנו יתר במקום קדשי ולא כפלטה שהיתה שהיו חוזרים (למקומותיהן) [לעונותיהן] כמו שמספר בעזרא, וי"מ "לפליטה לטובה". לחן על שום ולענוים יתן חן. לחסד ולחיים על שם חיים וחסד עשית עמדי וכתוב נמי חיים שאל ממך נתת לו. ולרחמים ע"ש זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה. יש כאן בקשת רחמים וחסד. יזכרנו ה' אלהינו בו לטובה ופקדנו בו לברכה. מתפלל שאותו פקדון וזכרון ששאל יהיו לטובה ולברכה ולישועה כמו אותם שרמז בשאלותיו. ורחם עלינו כי אל מלך חנון ורחום אתה ע"ש וברחמיך הרבים לא עשיתם כלה ולא עזבתם כי אל מלך חנון ורחום אתה ובעבור שאומר אותו בראש השנה אומ' מלך חנון. עוד אפשר על תחלתו. כתב ה"ר משה ז"ל זכרוננו ופקדוננו וזכרון אבותינו וזכרון ירושלים עיר קדשך וזכרון עמך בית ישראל. יש כאן ה' זכרונות ולא כתב וזכרון משום מלכות בית דוד. ואילו ה' זכרון לפי דאמרי' בתנחומא [תשא ח'] ובך בחר ה' אלהיך להיות לו לעם סגולה. בא וראה כמה חבבן שקראם ה' פעמים בפסוק אחד ואתנה את הלוים נתונים וגו' א"ר שמעון משל למלך שמסר בנו לפדגוג והיה מבקש אצלו בכל שעה ואומר לו אכל ברי, שתה ברי, דמך ברי, אזל לבי ספרא ברי, הדר מבי ספרא ברי, כך הק' מתאוה להזכיר ישראל בכל שעה, ואם נאמר זכרון משיחך וזכרון מלכות בית דוד עבדך לא נחשוב פקדוננו כי הוא בכלל זכרון ולא נחשוב וזכרון כל עמך בית ישראל דהיינו מה שאמ' תחלה זכרוננו.
<h2>דף כד:</h2>
וגומר התפלה ואומר ויכולו אע"פ שאמרו באתה קדשת, לפי שכשחל יום טוב בשבת אינו אומר ויכלו בתפלה, וצריך לאמרו אחר שהתפלל ואגב אותה שבת צריך לאומרו בכל השבתות. קודם ברכה מעין שבע. כך פירש ר"ש. מגן אבות בדברו ע"ש אנכי מגן לך. מחיה מתים במאמרו דכתיב הנני פותח את קברותיכם. וברכה אחת מעין שבע עד אדון השלום הוא מעין שבע שהוא כנגד שים שלום. ואחר כך אומר מקדש השבת ומברך שביעי כנגד ברכה שביעית שהיא אתה קדשת הנוספת בשבת, ולא רמזה עדיין כי אם ג' שלפניה וג' שלאחריה. והוי מקדש השבת כנגד אתה קדשת ומברך כנגד וברכתו מכל הימים. המניח בקדושה ע"ש וינוחו בו. בא"י מקדש השבת. לעם מדושני ענג, כמו דשן ושמן. וכת' דשנים ורעננים יהיו. ר"ל מקבלי הנאה דרך תענוג דכתוב וקראת לשבת עונג וזהו במאכל ומשתה וכסות נאה. והיינו דכתוב ותתענג בדשן נפשכם. ואומר זכר למעשה בראשית דכתיב כי בו שבת מכל מלאכתו. ואינו אומר זכר ליציאת מצרים, ואע"ג דכתיב בשבת וזכרת כי עבד היית במצרים, זכרון עבדות הוא. ומיירי בזכרון הלב. ולא כתוב שם יציאת מצרים. כמו שכתבתי בקדוש של שבת. מההיא דפסחים. אצל זכר למעשה בראשית. ובצלותא לא אמרינן ליה כי אם בקדוש. התורה אמרה בפירוש ושמרו בני ישראל את השבת וגו' כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, אם כן אין להזכיר זכר ליציאת מצרים כי אם זכר למעשה בראשית. ואומר קדיש ובמה מדליקין ואומר קדיש.
וגומר תפלתו ומקדש בבית הכנסת וגם בביתו. ומנהג זה של קדוש בבית הכנסת לפי דאמר' בירושלמי דערבי פסחים [ה"ב] אמר ר' יוסי בר בון תמן במקום שאין יין שליח ציבור עומד לפני התיבה ואומר ברכה אחת מעין שבע וחותם מקדש ישראל ויום השבת. אבל פירשנו שם שאין יין אפילו לקדש בבית הכנסת. ואומר ברכה מעין שבע וחותם פי' ואינו אומר קדוש.
<h2>דף כה:</h2>
ויש מברכין ערב שבת להדליק נר שבת כדאמ' [תנחומא נח א'] וקראת לשבת עונג זה הדלקת נר של שבת, ואם יאמר לישב בחושך אין זה עונג. כדאמ' בתנחומא שאין יורדי גיהנם נידונין אלא בחושך, שנאמר ארץ עיפתה כמו אופל. ועוד שאין לאכול סעודת שבת בלא נר, כדאמרי' בערבי פסחים [פסחים ק"א ע"א] טעימו הכא מידי דילמא מעקרא שרגא דידייכו וכו'.
<h2>דף סה:</h2>
וטובלין במקוה או במים חיים. חוץ מן הזב שאינו טובל במקוה. ונראה דלכך הקפידה תורה על הזב לטבול במים חיים יותר מעל הנדה, לפי דאמ' בתנחומא [מצורע ט'] שהיו רגילים האנשים לראות תדיר דם נדות כמו הנשים, ומשבאה רחל ואמרה כי דרך נשים לי פסק נדות מן האנשים ולכך החמיר בטבילת האנשים והקל בנשים לעשות זבות כנדות. ולכך אמרה תורה להזהר מנדה שלא יהא הזרע מקולקל. דאמ' בתנחומא [מצורע א'] אמר ר' אחא אם שימש אדם עם אשה נדה ביום ראשון לנדתה הבן הנולד מהם לוקה לעשר שנים ליום שני לכ' שנים ליום שלישי לל' שנים ליום רביעי למ' שנים ליום חמשי לנ' שנים ליום ששי לס' שנים ליום שביעי לע' שנים, ואינו יוצא מן העולם עד שרואה פירותיו מקולקלין. אבל זבה כנדה.
<h2>דף קטז:</h2>
ולכן נהגו לומר סדר קדושה במוצאי שבת כמו שפירש רבנו שלמה לפי שהוא זמן הכנסת הרשעים בגיהנם, וכתוב צלמות ולא סדרים. שכל המתפלל סדר קדושה ניצול מדינה של גיהנם. ולכך אין מתחילין בפסוק של ובא לציון במוצאי שבת, לפי שאין גיהנם בשבת ויום טוב. ואיפשר לפי שהיו דורשין בכל שבתות וימים טובים קודם תפלת המנחה ורגילות הוא לדבר בעיניני גאולה ובפוסקים בסוף הדרשה. וכל זה נתקן בתרגום כדי שיבינו העם, דמסתמא הזקנים והחכמים קמו בשחר ושמעו תפלה. ועמי הארץ ובטלנים אינם משכימים ומאחרים לבא, ובמסתמא לא יבינו אם לא ישמיעו להם כל ענין הקדושה בתרגום.
<h2>דף קיח.</h2>
טועמיה חיים זכו, מדבר בסעודה שלישית שטועמים בה ואוכלים אפילו טעימה. כלומר אכילה שהיא טעימה בעלמא. במנחה בשבת זוכין לחיי העולם הבא שהם חיים גמורין, שנאמר ובלע המות לנצח. דאמ' כל המקיים שלש סעודות ניצול מדינה של גיהנם, אם כן זוכה לחיי העולם הבא. וגם האוהבים דבריה. עד עכשיו דבר על שתי סעודות ראשונות שהם לתענוג והוא תאב לאכול. ועל סעודה שלישית שהיא בטעימא בעלמא שאינו תאב. ויש עושין אותה אפילו בפירות לבד, או באכילת כזית או כביצה, לפי שאין אדם יכול לאכול אכילה גסה. וזה לא מצינו שיוכל אדם ליפטר ממנה בלא אכילת פת. שהרי מן העומר נשאר להם פת אחד למנחה, ואחד אכלו בשחר ואחר אכלו ליל שבת, והראשון אכלו יום ששי מיד שלקטו עומר כפול ועשו ממנו ארבע לחמים. והא דאמרינן פרק התכלת [מ"ג ע"ב] ממלי להו בפירי דמגדי, לא איירי בשלש סעודות, אלא על תשלום מאה ברכות של כל יום. ועכשיו מדבר על העושים מאהבה מצות כבוד שבת ואין פוטרין עצמם בכסא דהרסנא ובדבר קל, אלא קונין תרנגולתא או דגים ומיני מעדנים. והוא הדין לשומרין השבת בשאר שמירות מאהבה. שאם מכבדו באכילה יותר משאר אדם ולא בשאר שמירה, דרך בליעה הוא ולא אהבה של מצוה. וזהו אוהביה, שאוהב אהבה תמה דברי שבת. גדלה בחרו, פי' עושר, כדאמרינן פרק כל כתבי הקודש ויש בשאר הארצות [במה הן זוכין] שהן עשירין, אלא מפני שהם מכבדין את השבת. ומייתי ראיה על מי שזכה בכבוד שבת לשלחנות של זהב. ולקח לשון דברים על שם שכל חיובי שבת הם שלשים ותשעה, ודרשינן להו מדברים הדברים. אלה הדברים. דברים הדברים הרי שלש. אל"ה שלשים ושש הרי ל"ט, הכי איתא פרק כלל גדול [ע' ע"א].
תפלת מנחה של שבת ואני תפלתי לך ה' עת רצון. לעיל מיניה כתיב ונגינות שותי שכר. ואמר באגדה אמר דוד לפני הקב"ה, אין מדתנו כמדת האומות, שהאומות יושבין ומשכרין לעת ערב, ואינן מזכירין שמך, אבל אנו אע"פ שאנו אוכלין ושותין במנחה בשבת, אנו מתפללין אחר כך. ומכאן אמר רבנו יעקב שמתפללין מנחה בשבת בעוד היום גדול וסמוך אחר מנחה גדולה כדי לאכול אחר כך סעודה שלישית. ואמרינן ביומא [כ"ח ע"ב] דצלותיה דאברהם אבינו היה בכל יום במנחה גדולה. ודוקא אברהם שהיה צדיק והיה בוטח [שיהא] נשמע אם הוא מתפלל. ועליו אמר דוד ואני תפלתי לך ה' עת רצון, אבל שאר אדם אינן נשמעים להתפלל באותה שעה כי אם במנחה קטנה שאז היא שעה לכל אדם. לפי שתפלת המנחה היא כנגד הקטורת, דכתוב תכון תפלתי לפניך משאת כפי מנחת ערב ואנו מתפללין אז במנחה גדולה שלא כדרך תפלתנו בשאר ימי השבוע, ומתפללין אנו שיהא עת רצון כתפלתו של אברהם, ולכך אנו אומרים אותו קודם תפלת המנחה.
<h2>דף קיט:</h2>
ומה שעושה קדיש בלשון ארמי ע"ש שאין מלאכי השרת מכירין לשון ארמי [שבת י"ב ע"ב]. וישראל מחזיקין לעצמן מעלה יתירה כאשר יודעין לשבח שבח שאין מלאכי השרת יודעין. ועיקר טעם שאין מכירין ר"ל שאין רוצין לשאת אותה התפלה לפני הקב"ה, לפי שלשון ארמי היא לשון צח וקצר וקרוב והיו צריכין המתפללין להניח לשון הקודש בעבור לשון ארמי ויהא גנאי ללשון הקודש. וזהו דאמרינן [פסחים פ"ז ע"ב] מפני מה הגלה הקב"ה את ישראל לבבל מפני שקרוב לשונם ללשון תורה. ולא מצינו לפרש שאינן מכירין אותו ממש, שאם מכירין לשון לעז ושאר לשונות, כל שכן שמכירין ארמית. ודוקא יחיד, אבל צבור כיון דשכינה עמהן יכולין להתפלל בלשון ארמי, כמו מחי ומסי ונטורי תרעי כדמתרץ בשבת שני חולה דשכינה עמו, אבל שמנה עשרה וכל תפלה קבועה שתקנו חכמים ליחיד כמו לצבור, אין שם כלל ארמית. והיינו דאמרינן בסוטה [ל"ג ע"א] ותפלה בכל לשון. והאמר רב אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי. לא קשיא הא ביחיד הא בצבור. ומקשין והא תני' יוחנן כהן גדול שמע קול מבית קדשי הקדשים שהיה אומר נצחו טלייא דאזלו לקרבא לאנטוכיא. ושוב מעשה בשמעון הצדיק ששמע קול מבית קדשי הקדשים דהוה אמר סנאה לאתאה להיכלא. ובלשון ארמי שמעום. איבעית אימא גבריאל הוה, דאמ' מר בא גבריאל ללמדו שבעים לשון. והכי פי' דמקשה הכי, אם כן היכי יצא בת קול בלשון ארמי ולא דבר בת קול בלשון הקודש, וכ"ש אם יצא קול בלשון אחר שאינו לשון הקודש ולא לשון ארמי שהיה מקשה איך דבר בת קול בלשון אחר שאינו לשון קודש ולא לשון אחר. והיה סבור שהבת קול מדבר לעצמו כאדם המתאונן. ומשני שאני בת קול שעשוי להשמיע לכל העם ואין זה מלאך השרת, וכולם מכירים ארמי יותר מלשון הקודש. ואיבעית אימא גבריאל היה. כלומר ואם קשה בעיניך לומר שבת קול לא הוי מלאך השרת, תוכל לתרץ דאותו בת קול גבריאל הוה שממונה בכך ללמד שבעים לשון לבני אדם ואם כן יכול להיות שהשמיע לשון ארמי. ועוד נוכל לפרש שאין מלאכי השרת מכירין שום לשון בעולם רק לשון הקודש שזהו לשון המלאכים. ופי' אמר רב אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי, פי' אפילו בלשון ארמי, ואע"פ שהוא קרוב ללשון הקודש, ולכך נתקנה כל תפלה קבועה שהיא שוה בין ליחיד בין לציבור להיות בלשון הקודש, כדי שיהיה היחיד נשמע כשיתפלל. אבל אין לומר קדיש ויקום פורקן כי אם בציבור. ולכך יכול להיות בלשון ארמי. וכן מחי ומסי ונטרי תרעא אין אומרים כי אם בציבור וכיוצא בהן. ולפי פי' זה אין הנשים נשמעות בלשון לעז כשהן מתפללות ביחיד. שאין המלאכים מביאין לפני הקב"ה שום לשון כי אם לשון הקודש שהם מכירים, אבל בציבור ששכינה שם יכולות להתפלל בכל לשון, כדשני בסוטה לא קשי' כאן ביחיד כאן בציבור. והיינו דאמרינן בפרק קמא דשבת דשני חולה דשכינה עמו, פי' מתפללין עליו אפילו לשון ארמי, והוא הדין בלשון אחר. אבל אם מתפללות בדמעה או צועקות על אונאה (או) [אז] אינן צריכות שיקבלו מלאכים את תפלתן שהרי שערי דמעה ושערי אונאה לא ננעלו [ב"מ נ"ט ע"א]. והוא הדין אם מתפללות בכוון גדול מתוך צרה, נשמעת היא אע"פ שאין מלאכים מכירין לשונה, שהרי מנשה היה מתפלל בלשון הקודש מתוך תשובתו קבל ה' את תפלתו בעל כרחן של המלאכים [ש]היו מסתמין החלונות שברקיע שלא תכנס תפלתו וחתר הקב"ה ברקיע וקבל תפלתו [סנהדרין ק"ג ע"א]. ויש עוד לפרש כי באותו זמן היה לשון העולם לדבר בלשון ארמי, ולכך תקנו לקרות הפרשה אחד תרגום עם שנים מקרא כדי שיבינו העולם בלשונם פירוש המקרא. ואעפ["כ] חייבו לומר המקרא פעם אחד יותר מן התרגום לפי שלשון הקודש הוא דבר שבקדושה עשו קריאתו עקר. ולכך כל זמן שאנו מדברים בעקר השבח להקב"ה לא יכולנו לשנות המקרא שהוא לשון תורה ולשון נביאים וכתובים בלשון הקודש ולאומרו בלשון ארמית כלשון קודש. ולכך (באו) [ראו] רבותינו כי לא יכלו לתקן יוצר ושמנה עשרה ומעריב ושום תפלה בשום לשון אחר, וכל שכן בלשון ארמי, כדאמר רב [שבת י"ב ע"ב] אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי לפי שאין מלאכי השרת מכירין אותו. ואע"פ שכך היתה תקנתם שיבינו כל מה שהחזן אומר בשביל הקהל ואע"פ שתפלה היא מהדברים הנאמרים בכל לשון, לא רצו חכמים לתקנה כי אם בלשון הקדש כגון מקרא בכורים וחליצה ושאר דברים הרבה. ולכך באו מסדרי התפלה והוסיפו פתיחה אחת מדעתם. שלא אמרו אברהם יצחק ויעקב, וחברוה בתחלת תפלתם ובסוף תפלתם בלשון ארמי לקדש שמו של הקב"ה בלשונם, ושהם עצמם יבינו ויענו אמן יהא שמיה רבה שלא היו יודעין לענות שום דבר בלשון הקדש. אבל החזן צריך שיתחיל יתגדל ויתקדש שהוא לשון הקדש כיון שהוא עקר השבח כמו שנמצא בפסוק שנאמר והתגדלתי והתקדשתי, ומיד אומר שמיה רבה מברך לעלם ולעלמי עלמיא, שהוא תוספת שלנו וכונתנו שיבינו העולם. ומיד אומר ויתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל. וכל אלו לשון קדש הם והם עיקר השבחים. ולכך לא יכולנו לשנותם בלשון ארמי, ולכך אומר שמיה דקודשא בריך הוא לעילא מן כל ברכתא ושירתא תושבחתא ונחמתא דאמירן בעלמא ואמרו אמן. ותוספת זו היא משלנו. וכמו כן הוסיפו לומר יהא שמיה רבה כלו בלשון ארמי. וכן תתקבל צלותהון, לפי שאין שם שבח להקב"ה ולכך חברוהו כלו בלשון ארמי כדי שיבינו. ולא עשינו שנוי בתפלת האבות כלל אפילו תיבה אחת לדבר בלשון ארמי. ואע"פ שהיה צורך גדול לעם שתהיינה כל תפלותינו בלשון ארמי [כדי שיבינו הם ואם לא היו יראים רבותינו לשנות היו מתקנים להתפלל כל תפלתנו בלשון ארמי ולכך] לא נתקן שום תפלה לומר ואמרו אמן כי אם בזאת, לפי שאם אינם מבינים לשון הקודש יהא אמן יתומה אם יאמרו אמן. אבל כולם היו מבינים ארמי ולכך מצוה לכלם ואמרו אמן. ולכך אומר נמי בתוך קדיש אמן יהא שמיה וגו' כי כלם מבינים. ושום עם הארץ שאינו מבין מה שהחזן אומר, או נשים שאינם יודעים להתפלל אפילו בלע"ז, מבינות הן איזה ברכה אומר החזן, והוי כמו שהחזן מניף בסודרין שכלן אומרים אמן על כל ברכה וברכה. ולכך אומר בתלמוד [שבת קי"ט ע"ב] כל העונה אמן יהא שמיה רבה, משמע שאמן מחובר למטה. לפי שאף יתגדל ויתקדש לא הבינו ואומרים אמן על מברך שאומרים אחר כך. ולכך חוזר ואומר כך יתברך שמבינין אותו כיון שאמרו מברך. ורוצין העונין לומר ידענו שאמרת שבחים להקב"ה ולא הבננו אותו שבח. אמן כן יעשה ה'. ואומר אחר כך ויתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא וכו' וכל המבינים לשון הקודש ועונין אמן על כלם, ואותם שאין מבינים כי אם ארמי עונין אמן איתברך שאמר תחלה, והם מבינים אותו כיון שאמרו כלם יהא שמיה רבא מברך ויתברך הוא מעין מברך. וכן ישתבח ארמית. דכתוב נשבח ונודה. וכן יתרומם ויתהדר כדכתיב בדניאל מרומם ומהדר. אבל יתפאר ויתנשא ויתעלה ויתהלל אינו לשון ארמית. ועל הארמית אומר בסוף, ואמרו אמן. ואומר בסוף התפלה תתקבל צלותהון ובעותהון דכל ישראל, דאמ' במדרש תלים [פי"ט] שהמלאך ממתין עד לאחר שהתפללו כלם ומחבר כל התפלות ועושה מהן עטרה לראש קונו ואח"כ אומר יהא שמי' רבה לקבל שלום ממנו בלשון ארמית. ויש כאן שלש עשרה עקרי שבח כנגד שלש עשרה מדות. וכנגדן הביאו שלש עשרה דברים למשכן תכלת וארגמן וגו'. ושלש עשרה דברים עשה להם הקב"ה במצרים. ואלבישך רקמה ואנעלך תחש וגו' ושלש עשרה דברים יתן להם הקב"ה לעתיד, ענן יומם ועשן ונוגה אש להבה וגו'. השלש עשרה של כאן אלו הן, יתגדל ויתקדש וימליך מלכותיה [וישתבח] ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל. שירתא ונחמתא, יש כאן שלש עשרה שבחים לשמו של מקום. כלומר לשם יה, כנגד שלש עשרה מדות. ע"ש כי הוא ושמו ומדותיו הכל אחד ע"ש אני ה' הוא שמי. ומן הדין היה לומר וימלך בלשון הקודש, כמו השאר, אלא לפי שהיה לו לומר מלכותיה בלשון ארמי ולא היה נאה לומר וימלוך מלכותיה. חצי דבור בלשון הקדש וחציו בלשון ארמי. ושירתא אינו לשון שבח של רבוי וגדול, כי אין [כבודו של מקום] וישר להקב"ה בלשון יתפעל ולא יתנחם מנחמתא, כי אין כבודו של מקום לומר לו יתנחם ושום נביא לא אמר כך. ותושבחתא נמי שאמרו בלשון ארמי, לפי שכבר אמר ישתבח בלשון הקדש. לא חשש אם חזר ואמר בלשון ארמי.
קדיש כך לשונו, יתגדל ויתקדש שמיה רבה. ע"ש יגדל שמך לעולם ועד, וע"ש וקדשתי את שמי הגדול. וכתוב ביחז' והתגדלתי והתקדשתי במכלתא. כשישראל עושין רצונו של מקום אז מתגדל שמו של הקב"ה [רבה] על שם יה רבה. [ולמה] הזכיר שם יה ולא שם אחר בפירוש לפי שאומ' אשרי שגומר בסוף ואנחנו נברך יה, ולכך אין הברכה של אחריו מזכרת השם וכן ברכה זו במנחה שאומר אשרי ומיד אומר קדיש. ולכך רמז יה רבה. לכך הוצרך לקרותו לכל הפחות ברמז כשאומר שמיה רבה, לפי שביה ברא שני עולמים שנא' כי ביה ה' צור עולמים [מנחות כ"ט ע"ב]. בעלמא דברא כרעותיה, וכן אומר בעל הכל יתגדל שאומ' קודם קריאת ספר תורה. ואומ' שם בעולמות שברא העולם הזה והעולם הבא כרצונו וכרצון כל יראיו וכרצון כל עמו בית ישראל. וכן במעריב אומר כרצונו בורא יומם ולילה, לפי שכשברא עולמו נמלך בנפשותם של צדיקים, כדאמרינן בבראשית רבה, אבל גן עדן שזהו העולם הבא נברא קודם שנברא העולם. כדאמרינן בנדרים [ל"ט ע"ב] ובפסחים [נ"ד ע"א]. לכך אמר כרעותיה בקדיש וכרצונו בעל הכל, בשביל גן עדן שהוא העולם הבא. ואומר וכרצון כל יראיו בשביל עולם זה שנמלך בנפשותם של צדיקים כשברא עולם זה. ובעל הכל שאומר כרצונו אומר כך בשביל שהזכיר העולם הבא ואמר וכרצון כל יראיו בשביל שהזכיר העולם הזה וזהו גן עדן שנברא בערב שבת ונמלך באדם ועם המלאכים. וזהו מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. לכך אומר וכרצון כל עמו [בית] ישראל, יראיו על העולם הזה שהזכיר וכרצון כל עמו בית ישראל אמר אח"כ. ר"ל אם יזכו. מברך לעלם ולעלמי עלמיא כמו יהי שם השם מבורך מעתה ועד עולם. ולקח לשון זה על שם ויחתנון מלכותא עד עלמא ועד עלם עלמיא. עלם כמו בסגול, ואמרי בספרי מנין לאומר יהא שמיה הגדול מבורך שעונין אחריו לעולם ולעלמי עולמים. וכענין זה בדניאל, ליהוי שמיה דאלהא מברך מן עלמא ועד עלמא. והכי אמרינן במדרש תלים ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם, מן עלמא דלא הוינא ביה ועד עלמא דהוינא ביה. וכן בישעיה כתיב, בטחו בה' עדי עד ומתרגמינן לעלם ולעלמי עלמיא. ויתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם וכן בדניאל ויתרומם ויתגדל על כל אל. ועקר ומרומם על כל ברכה ותהלה. ויתברך וישתבח ויתפאר כבר פרשנו במקום אחר. כתוב ברכו שמו וכתוב שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו. וכתוב כחתן יכהן פאר וכן ישראל אשר בך אתפאר. ויתנשא המתנשא לכל לראש. ויתהדר על שם דכתיב גבי נבוכדנצר כען אנא נבוכדנצר משבח ומרומם ומהדר ואמר בחלק [סנהדרין צ"ב ע"ב] בקש לגנות כל שירות ותושבחות שאמר דוד. ויש עוד ראיה שם על שם ישתבח ויתרומם. ועוד כתוב אל תתהדר לפני מלך. ויתעלה, ע"ש נעלית על כל אלהים. ויתהדר שמיה דקודשא בריך הוא. בהיכלות כתוב כולם כך, תתהדר תתרומם תתנשא [תתפאר] תתברך תשתבח תתגדל תתעלה תתעלס תתעלז. מצינו כולם במקרא בלשון מתפעל. יתגדל ויתקדש דכתיב והתגדלתי והתקדשתי. יתברך דכתיב אתברך באלהי אמן וגם הוא יתברך וישתבח כ"א ולהשתבח בתהלתך. ויתפאר כתוב ויתרומם ויתעלה ויתגדל על כל אלו. ויתנשא דכתי' המתנשא לכל ראש. וכתו' שניהם יחד, עתה ארומם עתה אתנשא. ויתהדר אל תתהדר לפני מלך ואין מתהדר אלא הקב"ה. ויתעלה כתו' אל יתעל בשריונו, לפי שאין מתעלה בשריון אלא הקב"ה. דכתיב, ולבש צדקה כשריון. ויתהלל דכתב (ויתהלל) [להתהלל] עם נחלתך. לעילא מכל ברכתא ושירתא תושבחתא ונחמתא כדמתרגמינן וזמוריהם שחתו קרוי תושבחתא. וכן בגמרא ובקש לגנות כל שירות ותשבחות שבעולם. ר"ל כל שבחים ושירים שאדם משבח למלך בשר ודם. ואינם דומים לשבחו של מקום, כי שבחו למעלה מכולם. וגם מכל נחמתא ר"ל תתנחם בנחמת ציון יותר משאר נחמות של בני אדם. שהרי הקב"ה מתנחם בנחמתה. כדכתיב וגנותי על העיר הזאת למעני ולמען דוד עבדי. ומדקאמר למעני מכלל שהוא מתנחם בנחמתה וזה כעין לא לנו ה' כי אם לשמך תן כבוד. וכן למעני למעני אעשה. דאמירן בעלמא. ר"ל האמורין על כל העולם להללם ולשבחם. ולמעלה פירשנו למה פתח ואמר שמיה רבה ולא אמר שם יה מפורש. ועיקר הפרוש כך הוא דתיבת לעילא מהדר לעיל מיניה דאמר ויתעלה. ופי' דיתעלה ויתהלל שמיה דקודשא בריך הוא לעילא. פי' מאד מאד יתעלה למעלה למעלה. וזהו דכתיב כי גבוה מעל שמים חסדך והעיקר ויתגדל על כל אל. וכן נעלית על כל אלהים. מכל ברכתא. ר"ל על כן יתעלה זכרו למעלה, בשביל כמה ברכות שאמ' לעתיד כמו המתברך בארץ יתברך באלהי אמן. ושירתא, דכתיב ביום ההוא יהיה השיר. ותושבחתא, שייטיב לנו המקום ונשבחנו. ונחמתא ע"י כמה נביאים בשר אותנו כמה נחמות וזהו דכתיב במדרש שיר השירים [רבה ב' י"ד] כי חולת אהבה אני, לשעבר שהיתה פרוטה מצויה בכיס היה כל אחד מתאוה לשמוע דברי משנה ותלמוד, עכשיו שאין הפרוטה מצויה אין אדם מבקש לשמוע אלא ברכות ונחמות. וכן בירושלמי כל הנביאים מסיימים בדברי שבח ונחמות. ואחר שאנו אומרים מזמורים אחר תהלה וישתבח קודם קדיש זה אינו מן דין התלמוד, שלא נמצא בכל מסכת ברכות כי אם שצריך לומר תהלה לדוד שלשה פעמים בכל יום [ד' ע"ב]. וצריך לומר קדיש כדאמרינן כל העונה יהא שמיה רבה בכל כחו וכו' וק"ש שתים לפניה ושתים לאחריה, ולא דברו על ישתבח כלל. וכן מצינו בכל ענין תפלה דמאחר דאמר שם שמים בברכה אחת אינו רגיל להזכירו בברכה שלאחריה. עד החתימה כגון אתה קדוש. ואינו אומר אתה קדוש ה'. אתה חונן ה'. ראה נא בענינו ה', וסומך על מה שהזכיר למעלה תחלה, ומה שאומרים רפאנו ה', לפי שכך הוא הפסוק. ואעפ"כ רמזו ואמרו שמיה לרמוז שם יה לפי מה שתרצנו אחר כך לפעמים שאינו סומך קדיש לתפלה כגון בשחר לכן אמר בעלמא דברא כרעותיה, ביה ה' צור עולמים, בשתי אותיות של יה צר העולם הזה והעולם הבא. וימליך מלכותיה בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן. לשון זה דתנחומא בכפלים, כן והיה ויקרב הזמן ואותו עת בחיינו ובחיי דכל בית ישראל במהרה. רוצה המתפלל לומר שימלוך בירושלים ובציון כאשר בתחלה, ויהיה רצונו שיהיה בקרוב, מעתה דהיינו בימינו. ויאריך מלכותו לעולם דהיינו בחיי דכל בית ישראל, פי' אף לדורות העתידין להיות, והיינו דכתיב בספר מיכה ומלך ה' עליהם בהר ציון מעתה ועד עולם. וזה ענין תפלה, יהי רצון שמעתה יהיה ויאריך עד עולם מלכותו. ואין בעגלא ובזמן קריב גדול מלשון מעתה. ואמרינן נמי בגמרא על משיח דליתיה בעגל. תתקבל צלותהון ובעותהון דכל בית ישראל, ע"ש אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי, ומתרגמינן בצלותי ובבעותי. ולכך סמכו זה לזה. קדם אבוהון דבשמיא, לשון התלמוד בכמה מקומות, לפני אביהם שבשמים. [ר"ה כ"ט ע"א]. יהא שלמא רבא על שם יהי שלום בחיליך. ולכך שואל שלום [בפירוש] יותר משאר ברכות, לפי שאמ' תחלה תתקבל צלותהון, ואמרינן בתורת כהנים שמא תאמר [הרי] מאכל [הרי] משתה, אם אין שלום אין כלום, שנאמר ונתתי שלום, מגיד שהשלום שקול כנגד הכל. וכן הוא אומר, עושה שלום ובורא את הכל. וחיים טובים לנו ולכל ישראל ע"ש חיים שאל ממך נתת לו, ומפרש חיים טובים, שאם אינם טובים אינם כלום.
אמן. מתחלק לשני פנים. האחד ר"ל, אמת, שאנו מודים ומעידים על מעשיו שהוא עושה היום ושעשה. כי אמת הוא עושה ולא אחר. וכל העולם יודעין זה. ואין צריך לאמרו בכל כחו אך שיאמר אותו בכונה. והשני ר"ל אל מלך (נאמר) [נאמן] ומדבר על העתיד שאומר לנו השם לעשות כך וכך אע"פ שלא ראינו עדיין אם יעשה מודים אנו שהוא אל מלך נאמן ויקיים את דבריו, וזו היא אמנה גדולה. וכן אם אנו מתפללין בלשון נסתר שיעשה לנו כך וכך יש לענות אמן והוא אל מלך נאמן. שר"ל יהי רצון מלפניו שיאמר מפיו לעשות לנו כך וכך יש לענות אמן. שאם יאמר כן יודעים אנו שהוא אל מלך נאמן, ואין צריך לאמרו בכל כחו כי אם בכונה לבד. אבל אם מדבר על אלהותו של הקב"ה שיגדל כסאו לעתיד ויהיה שלם כסאו צריך לענות אמן בכל כחו וכונה כמו אמן יהא שמיה רבה. עד כאן פירשנו בכלל ועכשיו נפרש בפרט כך הוא שצריך לענות אמן על כל ברכה אע"פ שאין שם שום תפלה בעולם אלא שאומר ברוך שעושה לנו כך או שיעשה לנו כך. ומכל מקום אמנה הוא שאין אנו תולין באחר או (במקרא) [במקרה]. והיינו דכתוב ברוך ה' לעולם אמן ואמן. הראשון ר"ל, מודים ומעידים אנו כי אמת הוא עושה ועושה [נ"א ועשה] הכל, ולכך גדול העונה אמן יותר מן מברך [ברכות נ"ג ע"ב].ואע"פ שפתרונו של אמן זה הוא אמת, אין לתמוה על הנו"ן של אמן זה שמצינו לו ראיה דכתוב יאמן נא דברך. והוא כמו ישמע. וכן אל אמונה, ר"ל שאין בו שקר והוא אל אמת, ומה שאין בו שקר. ומה שכפל הפסוק שאמר ואמן קאי על מה שאמר ברוך ה' לעולם, על תיבת לעולם. ור"ל כי אמת הוא שעשה הכל ועושה הכל והיינו היה והויה ויהיה שיעשה הכל. והיינו לעולם אנו מאמינים בו כי כך יהיה לעולם. ואין פירוש של אמן זה, כמו אמת, דלא שייך לומר אמת על העתיד כי אם על מה שהוא עושה היום ושעשה שאנו מעידים שהוא אמת. ועל אמן זה דקאי על העתיד כמו ונאמן אתה להחיות מתים. אמר' בשבת א"ר שמעון בן לקיש, כל העונה אמן בכל כחו פותחין לו שערי גן עדן. שנ' פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים. אל תקרי אמונים אלא אמנים, שאומ' אמן. מאי אמן, אמר ר' חנינא אל מלך נאמן, לפי דכתוב שומר אמונים, דמשמע שממתין העתידות שאמר הקב"ה [והוי האי שומר כמו ואביו שמר את הדבר ואו' הצדיק אל מלך נאמן שיעשה לעתיד] כל מה שאמר זו היא אמנה גדולה. ולכן יש לומר כשאו' בא"י אמ"ה שלא עשאני גוי ואשה ועבד. מה שיכול לענות אחר ברכות אלו וכיוצא בהן אמן אין פירושו אל מלך נאמן, דלא שייך לומר כאן נאמנות אלא ר"ל, מודה אני לו על טובה זו כי אמת הוא עושה ולא דבר אחר. ושורש דבר של אמת זה שאנו אומ' על מעשיו של הקב"ה שאנו רואים בכל יום ואשר ראינו שהוא אלהים אמת. אבל על העתיד לא שייך לומר אמת, כי איך נוכל להעיד ולומר אמת הוא על דבר שלא ראינו מחמת עדות, כי אם מחמת אמונה, וזהו שאומ' בשבת גבי ויבא גוי צדיק שומר אמונים. מאי אמן. כלו' איך שייך לומר אמת על העתיד. ומפרש שאותו אמן נוטריקון הוא של אל מלך נאמן, [כלומר אין להרהר על מה שאמר לעשות שיוכל לעשות שלא יעשה כי הוא אל מלך נאמן] לקיים דברו, דכתוב לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם. והיינו שאמ' במדרש תלים אמונים נוצר ה', אלו שעונין אמן בתפלה באמונה. אומ' מחיה המתים ועדיין לא בא ומאמינים בו שהוא מחיה המתים. ועל זה אומ' נמי כל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו קורעין לו גזר דינו, לפי שמאמינין אנו על העתיד שיהא שמיה רבא לעלם ולעלמי עלמייא. אבל העונה אמן על ברוך השם או על כל דבר שהוא היום או שעבר אין כאן אמנה גדולה, כי אפי' המינים שאינם מאמינים הטובה העתידה לבא לנו אומרים אמת על מה שעושה היום לעינינו, וכן הברכות שאנו אומרים ביוצר אור, עושה חדשות בעל מלחמות זורע צדקות וכו' ברוך יוצר המאורות, וכיוצא בה רבות. כל מי שעונה אחר החזן אמת ר"ל מודים אנו כי אמת הדבר הזה ואינו רוצה לומר מלך נאמן. ואל יטעה אדם לומר שעל מה שאומר בא"י בלבד אנו עונים אמן, כלו' אמן כן יהא מבורך כמו שאתה אומר, שהרי אם יאמר אדם בא"י כל היום אין עונין אחריו אמן אם לא יאמר המברך יוצר המאורות. או הבוחר בעמו ישראל, או בורא פרי הגפן. או שעושה כך וכך. או שיעשה וכך, כמו בא"י גאל ישראל דסוף יוצר דמייתי על שעבר. וכן אם יאמר אדם כל היום יוצר המאורות או הבוחר בעמו ישראל או בורא פרי הגפן, או עושה חדשים ולא יאמר עליהם בא"י, פשיטא שאין או' אחריו אמן. לפי שאין אומ' אמן על הודאת מעשיו שעושה היום או שעשה כבר לומר שהם אמת. אבל או' עליהם ברוך כדכתוב ברוך ה' לעולם אמן ואמן. אמן ראשון על שעשה ועושה. ואמן שני על שעתיד לעשות, והיינו לעולם. והיה יכול לומר אמן על העתיד בלא ברכה. ואגב שהוצרך לומר ברוך משום מה שעשה ועושה. כלל מה שיעשה עמהם, ואמר ואמן. אבל המתפלל לעתיד ואומר יהי רצון שיעשה לנו כך וכך אומר אחריו אמן אע"פ שלא אמר ברוך כמו שאמר ירמיה אמן כן יעשה ה'. ולא אמר תחלה ברוך. ור"ל אל מלך נאמן לקיים דברו, אם יאמר כך כמו שאתה אומר כן יעשה ה' כמו שנפרש.
וכשאנו אומרים בשמנה עשרה מלך חי עוזר ומושיע ומגן בא"י מגן אברהם אנו מעידים ומודים שאמת הוא שהוא מגן לנו היום והיה מגן לאברהם. ויש לומר ולכך אנו אומרים אמן והוא אמת וכשאומרים ונאמן אתה להחיות מתים בא"י מחיה המתים ואומ' על המתים שהחיה ושעתיד להחיות. חציו אמת על שהחיה וחציו אמונה שהוא אל מלך נאמן להחיות, ואין זו תפלה. וכשאנו אומרים בשמנה עשרה רפאנו ה' ונרפא בא"י רופא חולי עמו ישראל, וכן גואל ישראל ומברך השנים אע"פ שכל ברכות של שמנה עשרה הם תפלה לנכח, כמו רפאנו, ראה נא בענינו, ברך עלינו, וכולן חותמין בברוך, אותו אמן שעונין אחריו אינו על התפלה שאומרים רפאינו ברך עלינו ודוגמת', כי לא מצינו בשום מקום אמן המדבר לנכח, כמו שנפרש. אבל עונין אמן על מה שאומרים בא"י גאל ישראל על שגאל, וזהו אמת. ואמת על מה שאמ' לגאלנו לעתיד והוא אל מלך נאמן. אבל על חולי עמו ישראל ועל מברך השנים אין אומרים אמן שהוא אמת מה שעשה היום, ואמן זה אינו אל מלך נאמן, שהרי לא אמ' לברך שנותינו ולרפאותינו. וברוך מקבץ נדחי עמו ישראל שאנו אומרים אמן על מה שקבץ לשעבר נדחינו בבית שני והוא אמת. וגם הוא אל מלך נאמן על מה שאמר לקבץ נדחנו. ואם אינו מדבר על הקיבוץ שעבר מכל מקום יש לומר אמן כמו אל מלך נאמן על מה שעתיד לקבץ ואם לא היה אומר ברוך לא היה אומר אמן לפי שאין מקבץ נדחי ישראל תפלה ואם היתה תפלה ממש שהיה אומר יקבץ נדחנו לא היה צריך לומר ברוך, והיינו אומרים אמן אפילו לא אמר תחלה ברוך. וגם שאין לומר ברוך על העתיד לבא אם לא כולל מה שעשה ועושה עמו, שהרי אין לומר ברוך אשר יקבצנו, ברוך אשר יגאלנו. ברוך אשר יחיה מתינו. ודוגמת ברכה זו לא מצינו. ולכך אין אומרים אמן ביעלה ויבא כשאומרים זכרנו בו לטובה ופקדינו בו לברכה, דלא שייך לומר אמן על התפלה שהיא לנוכח, שהרי אמן שהוא אמת לא שייך לומר כאן ואל מלך נאמן לא שייך כאן. אבל כשאומרים תפלה להקב"ה בלשון נסתר יעשה לנו ברחמיו כך וכך אומר יהי רצון שתעשה לנו כך וכך, כגון היום תאמצנו וכו' יש לענות אמן שאין אנו מבקשין להב"ה דוגמא שמבקשין למלך בשר ודם שאין מבקשין לבשר ודם שיאמר לעשות כך אלא שיעשה כך, לפי שיש אומרים ואינם עושים, אבל אין אנו מבקשים להב"ה אלא שיאמר לעשות לנו כך וכך ואמירתו היא עשייה כדכתו' בבמד' ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה. וכן בדבר ה' שמים נעשו. ולכך אנו אומרים יהי רצון לפניו שיאמר להטיבנו ולפרנסנו ואם יאמר כך הוא אל מלך נאמן לקיים דברו, ויש לענות אמן על תפלה זו ואע"פ שאין שם ברוך אתה, וגם לא שייך לומר ברוך על המתפלל לעתיד ממש כמו שפירשנו. כי אם כשמזכירין מה שאמ' לעשות לדעתיד, כמו בא"י מקבץ נדחי עמו ישראל.
ואמן זה שאומר' על תפלה שאין שם ברוך בא בענין שאמר בירמיה שאמר חנניה בן עזור נבואה של שקר ואמ' ואת כל גלות יהודה הבאים בבלה אני משיב אל המקום הזה נאם ה' כי אשבור את עול מלך בבל. ויאמר ירמיה הנביא אמן כן יעשה ה' יקם את דברך אשר נבאת ור"ל יהי רצון שיהיה הדבר הזה מפי המקום ואז נאמין כי כך יהיה, כי אל מלך נאמן הוא. אבל לא אמר אמן כן תעשה ה' ותקם את דברו אשר נבא. דלא שייך לומר אמן על תפלה שהיא לנוכח בלא יהי רצון. וכן אמן כן יאמר ה' אלהיך המלך, במלכים. וכדאמרי' בירושלמי [ברכות פ"ח ה"ח] אם בירכך גוי ענה אחריו אמן. דכתיב ברוך תהיה מכל העמים. וכן גוי שבירך השם ענה אחריו אמן. וכן בגמרא דידן [ע"ז ס"ה ע"א] על ההוא מיניה דאמר רבא מאן דחזי בהו בבישות לבקע עיניה. אמר רב אמן ופקע עיניה. מפני שהמין היה מדבר לנסתר ולא לנוכח. שאם היה אומר רחמנא פקע עיניה דמאן דחזי בהוא בבישות, על הלשון הזה לא היו אומרם אמן. והנה אמן זה שאמר רבא דומה לאמן שאמר ירמיה אמן כן יעשה ה', ולכך יש לענות אמן בכל אותם הרחמנים שאנו אומרים בברכת המזון שאינם מדברים לנוכח. שאם היינו אומרים הרחמן תתפאר בנו לנצח נצחים. הרחמן תתהדר בנו. הרחמן תשלח ברכה בבית זה לא היינו אומרים אמן אחריו, דלא הוה שייך לומר כאן לשון של אמת הדבר ולא לשון של אל מלך נאמן. ולכך יש לדקדק ולחשוב לכל העונה אמן שידע על כל פעם ופעם מה הוא פתרונו. כי לפעמים אמן פתרונו אמת לבד והוא על ברכה שמדבר על מה שעושה היום או שאעשה. ויש אמן פתרונו אל מלך נאמן לבד כשהברכה על מה שעתיד לבוא. ויש אמן פתרונו שניהם, אמת ואל מלך נאמן כגון על ברכה שרומזת על מה שעשה ומה שעתיד. וכל תפלה שאין בה ברוך אם היא בלשון נסתר אומר אמן ולא אם היא בלשון נוכח.
וזהו מה שאומרים אמת ואמונה כל זאת קיים עלינו, כלומר אנו מודים על מה שתעשה ועושה, כי הוא אמת ואין אחר עושה. ואנו מודים שהוא אמונה כלומר אל מלך נאמן לקיים לעתיד כל מה שאמר עלינו. ונמצא אמת ואמונה הם שני פירושים הנכללים באמן. וכן וברוך שם כבודו לעולם אמן ואמן, לפי שאמר לעולם דמשמע היום ולעתיד אמ' אמן על היום שזהו אמת ואמן על העתיד שזהו לשון אמונה. וכן ואמרה האשה אמן ואמן דרשו חכמים למה נכפל, אמן מאיש זה אמן מאיש אחר [סוטה י"ח ע"א]. ולפי הענין הזה נמי יש לפרש אמן כי פקודך שמרתי ואמן אתה נאמן לגמול לאשה כפעלה לצבות בטן אם חטאה ולהוליד בנים אם זכתה ואומרת האשה זו האמונה אני מאמנת וכן וברוך ה' אלהים מן העולם. ועד כאן אינו מדבר על העתיד כדאמרי' במדרש תלים מן עלמא דלא הוינן ביה עד עלמא דאנן ביה. ורצה לומר כאן אמן על שעבר אמן על היום ושניהם רוצים לומר אלהינו אמת. ולא שייך לומר אמת כי אם על העתיד. ולפי דשעבר והיום שניהם אחד לשון אמת מקצר הפסוק במקום אחר ואינו אומר על מעולם ועד עולם כי אם אמן אחד, כדכתוב ברוך ה' אלהינו אלהי ישראל מן העולם ועד העולם ואמר כל העם אמן הללויה והלל לה' ובתילים כתוב ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם ואמרו כל העם אמן הללויה. אבל תיבת לעולם מדבר על העתיד כמו על היום ועל שעבר ולכך כתוב ברוך שם כבודו לעולם וימלא כבודו את כל הארץ אמן ואמן. וכן בקרא אחרינא ברוך ה' לעולם אמן ואמן. ולכל ארורים דמן התורה ארור האיש ארור מקלה ארור משיג כתוב בכלהו ואמ' כל העם אמן. ר"ל כי אמתיים מצותיו. ודין הוא שיהיה ארור כל העובר עליהם, וברוך המקיים אותם.
<h2>דף קלו:</h2>
והתינוקות שמתו ולא מלו יש נוהגין לחתוך הערלה. ויש שסומכין על אברהם אבינו דאמ' בבראשית רבה [מ"ח ח'] אמ"ר לוי לעתיד אברהם יושב על פתח גיהנם ואינו מניח מהול ישראל לירד שם. ואותם שחטאו יותר מדאי מהו עושה להם מעביר להם הערלה מעל התינוקות שמתו ולא מלו להם ומורידם לגיהנם. הך לעתיד לבא ר"ל ממש לאחר מיתה מיד.
<h2>דף קלז:</h2>
אבי הבן מברך בא"י אמ"ה אקב"ו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. הכנסה זו לא כתובה, אלא לפי שרוב האבות אינן מלין את בניהם ומוסרין את בניהם למולם, והאב חייב למול את בנו. ואם אינו מל אותו חייב להכניסו ביד מוהל, ואם אינו שם ימסרוהו ב"ד ביד המוהל, שאם ימסרוהו ב"ד יכול למולו, כדאמ' רב הונא [כתובות י"א ע"א] גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין. והכי נמי מלין אותו על דעת ב"ד דזכות הוא וזכין לאדם שלא בפניו. דאפי' בבן גוי נמי, כיון דלא טעים טעמא דאיסורא אמרינן זכות הוא ומלין אותו על דעת ב"ד. ויש לנו לדקדק מה לנו לבקש דעת ב"ד כיון דזכין לאדם שלא בפניו יכניס אותו כל מי שירצה. ועוד איך קורא אותו גר קטן מכלל שנמול ומי מלו. ואם נמול על דעת ב"ד מה לנו ליקח עוד רשות מבי"ד כדי להטבילו. ואם לא נמול היה לו לרב הונא לומר מלין אותו לדעת בי"ד. ועוד מי הוא אותו בית דין שיקחו גוי קטן מן השוק לא למולו ולא להטבילו אם לא מסרו אביו לב"ד, ולא אמרו רב הונא בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו. כי המשנה דמייתי תמן הגיורת והשפחה וכו' מוקים לה בהכי. ואפשר דמיירי בבת שאינה צריכה כי אם טבילה או בבן שמסר אותו אביו לבי"ד דמלוהו והאב לא נתגייר והלך האב קודם שיטבילו בנו, על זה אומר שמטבילין אותו על דעת בי"ד דמסתמא רוצה האב שיטבילו אותו בי"ד כיון שמתחלה מסרו להם למולו ואף לכן ניחא ליה במה שרוצה אביו אבל מסתמא [לא] ניחא ליה לאב שיטביל אותו אחר בלא דעת בית דין כיון שהוא עצמו לא נתגייר. וכיון שהאב אינו רוצה גם הבן אינו רוצה. אבל בבן ישראל אפי' בלא דעת בי"ד יכול המוהל למול בן חבירו, דמסתמא ניחא ליה לאבוה וניחא ליה לבן כיון דאביו ישראל. וכן אמ' התם לימא מסייע ליה הגיורת והשפחה, מאי לאו דאטבלינהו על דעת בית דין. הכא במאי עסקינן בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו דניחא להו במאי דעביד אבוהון. אבל לעולם אימא לך דלא ניחא להו במה שרוצה אביהם שיתגיירו (ו)אם הוא עצמו אינו מתגייר. אבל בן ישראל ניחא ליה שימול כיון דאביו ישראל. ולא בעינן שוב הכנסה אלא מפני שהתינוק ברשות אביו או ברשות אחד ממשפחתו למסרו לכל מוהל שירצה אם אין אביו שם. ואם יבא מוהל ויקחנו בלא רשות יהיה כחוטף מצוה כמו הלוקח ספר תורה מן השוק דאמ' [מנחות ל' ע"א] הרי הוא כחוטף מצוה מפני שגורם לחבירו שימכר ספרו. ובבירור אם אין לתינוק שם האב, יש לנו לומר שדעת אביו או קרובו בכל מקום שימסרוהו בי"ד לכל מוהל שירצו דמסתמא יתנוהו לרופא אומן ולמוהל לפי כבודו. ואם אבי הבן מל את בנו לא מצינו לא בתלמוד ולא בדברי גאון ולא בסברא שיברך להכניסו. ולשון הכנסה בבני אדם לשון התלמוד הוא כמו [ברכות ס"ג ע"א] בעת המכנסין פזר. וכן [כתובות ג' ע"ב] מכניסין את המת לחדר. [ובפסוק], יש על שאר דברים כגון כונס כנד מי הים. וכן מכנסים בא מאותה גזרה שמכניס שם שתי רגלים. ועוד הכנסה זו היא כמו של עבודת הגשה כדא' בפרקי דר' אליעזר [פכ"ט], כשנולד יצחק, בן שמונת ימים הגישו אברהם למילה. שנ' וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים. מכאן אתה למד שכל מי שמגיש בנו למילה כאלו כהן גדול מקריב מנחתו ונסכו על גבי המזבח שהרי אין שום פרי ראוי למזבח עד שיעברו שני ערלה מן האילן. ונראה מכאן שאבי הבן המוהל יברך להכניסו, שהרי אברהם מל את בנו ואעפ"כ נקרא אברהם מגיש למילה, ומגיש זה מכניס.
ויש לתמוה שיש דברים שמברכין על הכוס בורא פרי הגפן קודם ברכה אחת, כגון קדוש וברכת חתנים של ארוסין ושל נשואין וברכת המילה. ויש מברכין בורא פרי הגפן בסוף כל המעשה, כגון אחר ברכת גאל ישראל בחג הפסח. ואחר ברכת המזון. וכן הוא הדין, כי הקדוש גורם לכוס שיבא, והקדוש הוא ע"ש יום טוב או שבת שנכנס, ולכן עושין הקידוש בסוף לסמוך ליום טוב. וכן ברכת חתנים גורם ליין שיבא. וברכת חתנים היא על שם החתון והנשואין הנכנסים, ולכך סומכין הארוסין והנשואין לחתון הנכנס, ואפי' בברכת המזון, ואע"פ שהנשואין (כיון) [כבר] נעשו לא פלוג רבנן בברכת נשואין. ומילה נמי היא על שם שנכנס עכשו לברית וזהו על שם העתיד. ולכך סומכין אשר קדש ידיד מבטן לברית, והברכה גורמת ליין שיבא. גם לפי שנהגו לטבול מן היין בפי הנער, מברכין בורא פרי הגפן בסוף. ואמ' יום טוב הוא תחלה. אבל גאל ישראל על שם הגאולה שהזכיר יציאת מצרים וברכת הזמון על הסעודה שעברה, ולכך מברך בורא פרי הגפן בסוף.
מוהל הבא למול מברך על המילה ע"ש דכתוב וביום השמיני ימול. ואין לברך על הפריעה אחר כך, דהיא גופה שמה מילה דכתיב ומול את בני ישראל שנית.
רגילות הוא לומר אחריו, כשם שהכנסתו לברית כן תכניסהו [לתורה] לחופה ולמעשים טובים. וזה הסדר על שם לעולם ילמד אדם תורה ואחר כך ישא אשה [קידושין כ"ט ע"ב]. ואחר כך מזכירין מעשים טובים אע"פ שהוא חייב במצות מיום שהוא בן שלש עשרה ויום אחד, מ"מ אינו בן עונשין עד עשרים וכבר היה בן שמונה עשרה לחופה. ועושין כסא לאליהו כדאמ' בפרקי דר' אליעזר [פכ"ט] מה לך פה אליהו, אמ' לו קנוא קנאתי וגו' אמ' לו חייך שאין ישראל עושין ברית מילה עד שאתה רואה אותה. מכאן התקינו חכמים להיות עושין משכב כבוד למלאך הברית שנקרא אליהו זכור לטוב שנאמ' מלאך הברית [אשר] (ש)אתם חפצים בו אמר ה' צבאות. ואמ' נמי תמן מי מנה עפר יעקב שראה כל המדבר שהיה מלא ערלותיהם של ישראל. ולכך נהגו לתת המילה בעפר. וכן במגילת ספרים כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא היו פורעין מפני עינוי הדרך. וכשהיו מוהלין היו נותנין המילה בעפר. ורגילים להביא מחתה של אש (אבל) [אפי'] בימות הקיץ, כדא' בבר"ר [מ"ז ז'] בשעה שמל אברהם ילידי ביתו העמידן גבעת הערלים וזרחה עליהם חמה והתליעו ועלה ריחו לפני הקב"ה כקטורת השמים. והעולה אע"פ שהוא כליל לאישים אמר הק' בשעה שיהיו בני באין לידי עברות אני זוכר להם אותו הריח ומתמלא להם רחמים.
אשר קדש ידיד מבטן והוא אקי"ם בראשי תיבות לרמז ואת בריתי אקים. רוצה לומר כדאמ' באגדה שנתקדש אברהם בבטן דכתי' יוצרי מבטן לעם לו. ואברהם נקרא ידיד, כדאמ' במנחות [נ"ג ע"ב]. וחק בשארו שם הקב"ה בעצמו מל אותו. והיינו הא דאמרינן בתנחומא ויפול על פניו נתבייש ונפל על פניו, בנפילתו מצא עצמו מהול. א"ל הנה בריתי אתך. ועוד דרשינן בבראשית רבא [מ"ט ב'] וכרת עמו הברית, שהקב"ה עצמו היה מחזיק במילה ואברהם חותך. ומילה חק היא שאין בה טעם ידוע לנו. בשארו, פי' בבשרו. וצאצאיו חתם באות ברית קודש שנמולו בניו. במילה כתוב אות ויש בו ברית. וקרא לו ברית קדש על שם שע"י אותה המילה אמ' לישראל ברית עולם. ועל ידי אותו ברית אמר הנביא קדש ישראל לה' ראשית תבואתו, שמצות מילה זו היתה ראשית לכל המצות וזהו ממש ברית קודש. וגם נקראת המילה חק, דכתוב אשר כרת את אברהם ושבועתו ליצחק ויעמידה ליעקב לחק לישראל ברית עולם. ועוד חק בשארו שם, רמז כי החקים הם התורה והדינים. וזהו "שם" כמו שם שם לו חק ומשפט. יודעים ישראל על ידי שארו שנימול, ונכנס [לכלל] התורה והדינים ללמוד ולהבין, כדאמ' בתנחומא [משפטים ה'] לעולם עם אין אחד מל אינו יכול ללמוד תורה. שנא' מגיד דבריו ליעקב. למי שהוא נמול ביעקב, חקיו ומשפטיו לישראל. חקיו זו תורה ומשפטיו אלו הדינין, דכתוב שם שם לו חק ומשפט. לא עשה כן לכל גוי שכל הגוים ערלים. על כן בשכר זאת המצוה אל חי חלקנו צורנו. לכך אמר אלו השמות אלהי שבשרי עובד אותו ע"ש לבי ובשרי ירננו אל אל חי. ומילה עבודה היא. ואמר חלקנו וצורנו גבי שאר ע"ש דכתוב כלה שארי ולבבי צור לבבי וחלקי אלהים לעולם. ויהי רצון לאל חי ולחלקי ולצורי אשר אני עבדו משארי ומבשרי שלא יכלה ידידות שארי בגיהנם, על ידי מצוה זו אשר כרת ברית לאברהם, והוא צוה להציל ידידות שארנו משחת, כדאמ' בעירובין [י"ט ע"א] דאברהם מסיק להו מגיהנם כל הנימולים לבד מהבא על הגויה דמשכא ליה ערלתיה ולא מבשקר ליה. ובשביל שקרא למעלה אברהם ידיד אמר כאן ידידות שארינו. ועוד אמר' בתנחומא [לך כ'] כמה חביבה מילה, שנשבע הקב"ה לאברהם שכל מי שנימול אינו יודע גיהנם. ועוד אמ' בבראשית [רבה כ"א ט'], להט החרב המתהפכת אמר אדם, מי יציל את בני מאש לוהטת. ורב הונא אמר חרב מילה, שנא' עשה לך חרבות צורים. בא"י כורת ברית דכתי' וכרות עמו הברית, כמו שפי'.
אלהינו ואלהי אבותינו קיים את הילד הזה לאביו ולאמו. לפי שכמה נסים ונפלאות נעשו לבן כשנולד, כמו שפי' בברכה במפליא לעשות וגם כי היום אין כי אם ח' ימים שנולד ונתרסק בין דפני הרחם, ואע"פ שמוכח בחולין [נ"א ע"א] [דבית] הרחם אין בו משום ריסוק אברים, ממילא שמעינן שצער גדול עושה הלידה לתינוק ועכשיו שופכין את דמו במילה. לכך יש להתפלל למקום שיקיימנו לאביו ולאמו וירפאנו. להוסיף על תהלתו שהצילו מכל אלה. ולכך תקן, אברהם סעודה [מחמת שמחה] אחר המילה כדאמ' בתנחומא [תצוה א'], למה קטן נימול לשמונה א"ר שמעון בא וראה שאין חביב לאדם יותר מבנו וכל כך למה כדי לעשות רצון בוראו. והוא רואה ושופך דם ממילתו ומקבלו בשמחה ומוציא הוצאות ועושה יום של שמחה ולווה וממשכן עצמו לסעודה מה שלא נצטוה [הוי] והוספתי על כל תהלתך. היינו בתנחומא. ועוד לפירוש זה יכול אדם לומר מדופן משובח וכן מדופן, אפילו אדם ממשכן עצמו ומשמח אותו היום הוי והוספתי על כל תהלתך. כתיב לא ירבה לו סוסים ושלמה המלך אפ' סוס אחד לא היה לו, אלא על הפרד רכב והוסיף עוד. אמר ר' חוניא כתוב וביום השמיני ימול בשר ערלתו מנא מפקא מדופן. אפילו אדם ממשכן עצמו ומשמחת אותו היום הוי והוספתי על כל תהלתך. והוא פי' מנא מפקא מדופן מאין יצא חיזוק זה שנימול לשמונה, מדפני בית הרחם והגיע קרוב לריסוק, ואעפ"כ נימול לשמונה, ושופכין את דמי לקבל מצוות המקום. ולכך כשיכול התינוק לסבול אפי' יצטרף אביו למשכן עצמו יש לו לעשות סעודה, וזהו והוספתי על כל תהלתך. מתחלה שבח למקום באשר נמלט מבטן אמו דכתוב והמליטה זכר, ועכשיו שקיים מצוה בגוף יש לו להוסיף תהלה אחר תהלה. ויש מפרשים רגילות הוא שכל אדם עושה סעודה ביום שמל בנו כמו שעשה אברהם. ומנין יצא לו לאדם עני אם יצא לו ממון מן הכותל, והיינו מדופן, אפילו הכי שהוא עני ואינו יודע מאין יוציא הוא ממשכן עצמו ומשמח אותו יום, והקב"ה ממציא לו. וזהו הוספתי על כל תהלתך, כמו שלמה המלך שזימן לו הקב"ה בעת הצורך הרבה סוסים, כמו שהבאנו למעלה. ועוד יש לפרש מאין יצא זה התינוק, וכי הוא יוצא דופן שאין בו שום דוחק ורסוק, יוצא הוא מכותלי בית הרחם שהוא קרוב לריסוק ואין זה יוצא דופן. ויש עוד לפרש פירוש נאה מנא מפקא מדופן, לפי ששאל מתחלה למה תינוק נמול לשמונה, וכן הוא פירושו. כיון שלא המתין הקב"ה מצוה זו עד שיגדל הילד שיתחייב בשאר, אם כן למה המתין עד שמנה ימים, היה לו לצוות שימול יום ראשון או שני. והשיב לו מאין יצא זה התינוק בודאי מדופן בית הרחם ובא קרוב לידי רסוק ואין לו כח לסבול עד שמונה ימים, כמו שאין כח לבהמה שנולדה להנצל מן הרסוק עד שמנה ימים, דכת' ומיום השמיני והלאה ירצה וגו'.
והוא דאמ' בב"ר פרשת כי תשא למה תינוק נימול לשמונה להמתין לו עד שיהא בוכה וכן רחם על הבהמה דכת' ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן וגו'. ורחם העופות דכתו' כי יקרא קן צפור. ואע"ג דאמ' בברכות [ל"ג ע"א] האומ' על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו, שעושה מדת הב"ה רחמנות והן אינם אלא גזרות, אמת היא כי גזרות הן, אבל סגנון ודמיון הם לרחמנות כדי שילמדו בני אדם ממנו לרחם כל אחד על חבירו ולא יהא אכזר. ואומר מיד שאמר קיים את הילד הזה לאביו ולאמו ויקרא שמו בישראל כך ר"ל שלא רצה לקרוא לו שם עד עכשיו שנימול ונעשה ישראל כדי שיהא שמו קיים כדא' באגדות למה היה כי אברהם לאחר שנקרא אברהם לא נקרא שמו אברם. ושרה אחר שנקרא שמה שרה לא נקראת שרי, ויעקב אחר שאמר לו הקב"ה לא יקרא עוד שמך יעקב כי אם ישראל יהיה שמך נקרא עוד שמו יעקב, והשיב ששמות אברם ושרי היו קודם שנתגיירו, ולכך עקר אותו השם לגמרי, אבל יעקב היה יהודי כשנקרא שמו יעקב, ועוד אצל התפלה שמתפלל להקב"ה וקיים הילד הזה אומר לו ליקרא שמו בישראל על הסכמתך שלא יהא צריך לשינוי השם כדאמר בירושלמי דברכות [פ"א ה"ו] מפני מה נשתנה שמו של אברהם ושמו של יעקב, ושמו של יצחק לא נשתנה, אלא אלו אבותם קראו אותם, ויצחק הקב"ה בעצמו קרא אותו דכת' וקראת שמו יצחק.
ואומרים במקומות יהא אח לשבעה ואב לשמונה [כדאמרי' בויקרא רבא א"ר זעירא שיחתן של ישראל תורה היא יהא אח לשבעה ואב לשמונה דוד אח לשבעה אברהם אב לשמונה]. וי"א אב לשמונה זה ישי מדקא' שיחתן (את) [של] ישראל תורה היא על דבר זה, מכלל שהיו רגילים לברך את בניהם ברכה זו. אבל מכול מקום לא איירי תמן על מילה. ויש לומר לפי שפעמים תינוק נימול לז' ופעמים נימול לח' שאם נולד יום ראשון בלילה או בבקר, יהא נמול ביום ראשון הבא כמו כן בבקר, וזהו נמול לשמנה. שיש שם שבעה שלמים ונכנס לשמיני. ואם נולד ביום ראשון בערב קרוב לליל שני, יהיה נמול יום ראשון הבא בבקר, ואין כאן כי אם ששה ימים שלמים וקצת מן השביעי כגון לילה של יום א' ושעה אחרונה של יום א' ועדיין אין כאן שבעה ימים שלמים ומכל מקום לפי שמקצת היום ככלו בין בתחלתו בין בסופו, חשבינן ליה נמול לשמונה. וכשהגיע המוהל לברך ואומר הפסוקים שהם מסודרים והגיע לומר ואומר לך בדמייך חיי נותן לתינוק מן היין באצבעו [השני על פיו הנקרא אצבע שבו היו עושין זריקת הדם ואדם המל בנו כמקריבו לקרבן שהוא ביום השמיני ומיום השמיני והלאה ירצה] רמז הוא על מה דאמר בבמדבר רבה [י"ב ג'] איש חרבו על ירכו, משה מל ואהרן פורע ויהושע משקה. דומה שיהושע משקה המולים כוס של ברכה. ואע"פ שיש לפרש כל זמן שמשה ואהרן היו מלים ופורעים יהושע היה מלמד את ישראל והינו משקה כדא' בשמואל רבה, יהושע היה משקה כל ישראל בחכמתו [מחכמתו], ואמנם אעפ"כ יש לומר לפי דכתוב שימו איש חרבו על ירכו והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו. והם לא היו נמולים כי כל אותם שהיו במדבר ארבעים שנה לא היו מולים כדאמ' בגמרא [יבמות ע"ב ע"א] מפני טורח הדרך מפני שלא נשבה רוח צפונית. ועכשיו שהיו עומדים ליהרג לא היו [רוצים] משה ואהרן שיהרגו בלא מצוה ובלא קבלת מצות, ולכך היה משה מל ואהרן פורע ויהושע משקה, שבכל אחד ואחד היה עוסק בהם. ויהושע היה מלמדם קבלת מצות קודם שיהרגו. והתורה היא סם חיים ונקראת השקאה כמו שא' ויהושע משקה. ואין אנו יכולים ללמד תינוקות אלו, לכך משקים אותם לאחר שמלו ופרעו במקום שאו' ואומר לך בדמייך חיי, שיהיה לו (סם) [כוס] של ברכה זו סם של חיים כמו בתורה. ומה שאומרים אותו שני פעמים לרמוז כי זוכה על ידי המילה לב' עולמים, דאף לאחר מיתה נמי מסיק לכלהו אברהם בר מהבא על הגויה. דמשך בערלתו ולא מבשקר לה. והיינו נמי דכתוב ישראל נושע בה' תשועת עולמים, בזכות מילה שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות, ונותן לו הקב"ה עשרים וששה שבחים כפולות הכתובה בחשבון הוי"ה מפורש בשלש עשרה מדות. ועוד יש לפרש ויהושע משקה ר"ל, משקה אותם קורט של לבונה כדי שתטרף דעתם כדאמ' בסנהדרין [מ"ג ע"א] גבי הרוגי בי"ד. וכך היה עושה יהושע בשביל שלא יצטערו מן ההריגה ולא ירגישוה. ולכך משקין את התינוק לומר השקאה זו של השקאת מילה תהיה לחיים ולא תהא כאותה השקאה של יהושע שהיתה בשעת מילה ופריעה והעיקר שיהיה משקה אותם בעבור העגל אשר עשה משה עד אשר דק לעפר ויזר על פני המים. ואמ' מלמד שבדקן כסוטות [ע"ז מ"ד ע"א] ואותה השקאה היתה בשעת מילה למות או לחיים ואנו עושים השקאה זו לחיים (כוותיה) [תהיה]. המל את הגרים אומר למול את הגרים ולהטיף ממנו דם ברית שהרי על ידי רוב ביאותיו אינו צריך פריעה אלא ימול אותו ויוציא ממנו טפת דם. המל את העבד אומר למול את העבדים, דכתוב מקנת כסף. ואם של אחרים הוא ואותו אדון מכניסו, מברך למול את העבדים, משום מקנת כסף דחבריה [וכיון] שאינו אומר על הגרים ועל העבדים על המילה, אומר למול מסתמא.
והמטביל כלים מברך על הטבלת כלים, לפי שהמטביל כלים מצווה להטבילם ואין הכלים מצווים. ולכך אין אומ' על טבילת כלים. ואין לומר על הטבילה בסתם כמו הטובל עצמו לפי דכיון שהוא מטביל דבר אחר שהוא עצמו אינו חייב כגון כלים, צריך שיאמר מה הוא מטביל, כמו המל את העבד אומר למול את העבדים. והמל את הגר אומר למול את הגרים, לפי שהם אינם חייבים למול עצמם ולא יבואו לכלל חיוב לעולם כל זמן שהם עבדים וגוים. אבל בני ישראל מברכים המוהלים על המילה בסתם לפי שהם חייבים למול עצמם כשיהיו גדולים. וגר ועבד המל את עצמו מברך על המילה לאחר שנמולו, לפי שלא נצטוו קודם שנמולו, אבל קבלו על עצמם למול ולא נכנסו עדיין לכלל חיוב לומר קודם מילה אקב"ו.
<h2>דף קנא.</h2>
והורגלו לרחוץ המת בביצים, לפי שדרך לנחם אבלים בבצים. שהוא גלגל ועל המת נהפך הגלגל תחלה כי עדיין אינם אבלים, ועדשים אינן משקין לרחוץ בהן כמו הביצים.
<h2>דף קנא:</h2>
ומה שמוליכין המת [צ"ל ששופכים המים] באותו [מקום] כשמת י"א שמלאך המות רוחץ שם סכינו וזה לא מצינו בשום מקום. ונראה לפרש לפי שקודם שנקבר הולך רוח המת ושותה מן המים שבאחד המקומות וכדאמ' בפרקי נחמות חצר מות זה חצר ארוחות, אילו הם רוחות של בני אדם. מלמד שכמין חצר הוא, ולפני חצר נחל ולפני נחל שדה, ובכל יום יוצאין הרוחות ואכלות את השדה ושותות הנחל. וכל השותה מים בין השמשות הרי הוא גוזל את המתים. יש מפרשין בין השמשות של שבת מכל מקום נראה כל זמן שלא הגיע רוח לחצר מות, והיינו קודם שנקבר, שותה מן (המת) [המים] אשר בבתים.
